לסבתי יפה לא חגגו בת מצווה מכיוון שאז לא היה מקובל לעשות זאת.
באותו זמן הייתה תקופה של צנע.יפה מספרת שהיו צרכים לעמוד בתור כדי לקבל תלושים לאוכל.
לאחר מכן פרצה מלחמת ששת הימים.היא ערכה רק שישה ימים אבל היא הייתה מסוכנת מאד.עד היום היא זוכרת את שריקות הכדורים והפצצות אשר עפו לידה בזמן שהייתה בדרכה לביה"ס. אך למרות המצב הקשה ששרר בארץ באותה תקופה,מצב הרוח הכללי שלהם היה מרומם. סבתי מספרת שבביניין שלה שהיה ממוקם בשכונת פלורטין בדרום תל אביב,גרה חברה מאד טובה שלה. עם משפחתה וגם עם שאר השכנים בביניין היו יחסי שכנות קרובים וחמים. עובדה זאת הקלה את ההתמודדות הנפשית עם המצב הקשה והמסוכן שהיה בזמן המלחמה. אותה חברה טובה ששמה רחל, גרה בקומה שמתחת לדירת סבתי. בכל פעם שנשמעה אזעקה, הייתה סבתי יורדת עם הוריה לדירתה של רחל. הם היו מסתתרים ב"נישה"(חדרון קטן) שהייתה ממוקמת בכניסה של הדירה, ונחשבה למקום בטוח יחסית. הם היו מנסים להעביר את הזמן ביחד בנעימים בכדי שלא יחשבו על הסכנות. אחת הדרכים הייתה לזהות את סוג המטוסים המפציצים לפי הקולות והצלילים שלהם. הקשר הקרוב שנוצר אז ליווה אותם שנים רבות וטובות עד שנפטרה לאחרונה.
יפה לא שירתה בצבא בגלל קשיי ראייה ובמקום זאת עבדה בחנות של אביה 5 שנים. כשהייתה בת 22,אביה שלח אותה להביא כסף.
כשחזרה, פגשה אדם(סבא שלי) באוטובוס והם התחילו לדבר והפכו לזוג. בגיל 23 סבתא יפה התחתנה עם סבי שלמה(ז"ל) ונולדו להם שני ילדים:אמא שלי-רינה ודוד שלי-אהרון. בכדי לפרנס את המשפחה, עבדה יפה בבתי חולים שונים במשך 19 שנים.
כיום סבתי גמלאית,נוסעת להמון טיולים במקומות שונים בעולם ונהנת מחוגים במועדון:ציור,פיסול,התעמלות קרמיקה ועוד.